<h1>חדושי הרא"ה — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
(ברכות נג:) אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב פי' רגילין היו לסוך ידיהם בשמן אחר מים אחרונים להעביר זוהמת הידים אני ד' אלהיכם זו ברכה פי' וכל הני אסמכתא בעלמא נינהו. גרסי' בפ' כל הבשר (דף ק"ה) אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים נטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. פי' נוטלין ידיהן בין בכלי מתחתיהן לקבלם בין שותתין ע"ג קרקע מים אחרונים אין נטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע, פי' אין נוטלין ידיהן ויפלו ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן איכא ביניהו קינסא פי' עצים, פי' דלמ"ד אין ניטלין ע"ג קרקע בקינסא שיהא על קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה ולמ"ד בכלי בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלים אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרי' לית לן בה. אמצעיים רשות אמר ר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אמר רב יהודה בר חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאכל (צ"ל שאדם) אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא העינים דנגעי ידיה בההוא מילתא וכי הדר נגעו ידיה בעיניה מסמי להו. אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כל מילתא מיכל פי' ואם מדד מלח, מדוד מלשון וכל בשליש (ישעיה מ') בעי נט"י. (דף ק"ו) איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים פי' מים ראשונים ור' יוחנן אמר נוטלין מהן לידים אמר' יוחנן שאלתי את ר"ג ברי אוכל טהרות ואמר כל גדולי גליל עושין כן וקימא לן כר' יוחנן בהא: חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש. אמר ר"פ במקומן כ"ע ל"פ [דשרי למשקל מיניהו במנא דכ"ע לא פליגי] דאסור פי' משום דאנן בעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דומיא דקדוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתמא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו (שמות ל') ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכי דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו וחמין ע"י האור לא חשיב שנוי שהרי היתה להם שעת הכושר וחמי טבריא חשיב שנוי שאינן ראויין מתחלתן וה"ה למים מלוחים. כ"פ דפסק מיניהו בבת בירתא פי' חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהן טבילה מ"ס גזרינן אטו מנא ומ"ס לא גזרינן והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.
בדברי הגאונים ובהלכות הרב ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה פי' שאינן אלא נקיות בעלמא. ועל מים ראשונים מברך על נט"י. כתב בעל הלכות ז"ל מותר להטביל ידיו בתוך הכלי ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפ' שני דזבחים מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו א"ד כיון דאיכא ורחצו רחיצה מיקרי ולא איפשיטא ודוקא בקידוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכתיב ממנו אבל בנט"י אפי' בתוכו מותר דרחיצה מקרי. ואיכא דמקשי עליה מהא דאמרי' בפ' אלו דברים (צ"ל פ' כל הבשר) אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דה"ל שאובין וי"ל דשאני אריתא דדלאי דאין מטבילין דהיא בקרקע ובעינן בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין אבל כשהן בכלי ל"ש ממנו ל"ש מתוכו ע"י הטבילה מותר ושמעתי בשם הגאונים ז"ל שמי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים.
<h2>דף קו.</h2>
איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים. פי', מים ראשונים. ור' יוחנן אמר נוטלין מהן לידים. אמ"ר יוחנן שאלתי את ר"ג בר' אוכל טהרות, ואמר כל גדולי גליל עושין כן. וקימא לן כר' יוחנן בהא.
חמי טבריא, חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים, ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי [דשרי. למשקל מיניהו במנא דכ"ע לא פליגי] דאסור. פי', משום דאנן מים שלא נשתנו צורתן, דנט"י דומיא דקדוש ידים ורגלים מן הכיור, והתם מסתמא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו [שמות ל'] ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכי דייקי דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו. וחמין ע"י האור לא חשיב שנוי שהרי היתה להם שעת הכושר. וחמי טבריא חשיב שנוי שאינן ראויין מתחלתן. והוא הדין למים מלוחין. כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא. פי', חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהן טבילה. מר סבר גזרינן אטו מנא, ומר סבר לא גזרינן. והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.
מים שנפסלו משתיית הבהמה, בכלים פסולים, בקרקע כשרין. פי', יש אומרים מים מלוחין הן שאין הכלב יכול ללוק מהן. וי"א מים עכורין שקרובין הן להיות כטיט הנדוק. פי', וכל הני מילי לסעודה, אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמינקי כדאיתא לעיל [ברכות ט"ו ע"א], בהני אפי' לכתחילה נמי. מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן אין נט"י לחולין פי' דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא משום סרך תרומה כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם שהידים שניות ופוסלות התרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כלומר דרבנן הוא בעלמא ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי לה מדאוריתא דכתיב (ויקרא ט') וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר ומ"מ כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשיהו, והא דלא מייתי לה קרא דאמרי' לעיל (דף נ"ד) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא דקרא לא איירי בידים ואסמכתא בעלמא הוא תדע [דהא] מייתינן מיניה מים (מים) אחרונים ואלו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומית. אמר' אלעזר אמר' הושעיא כל שטבולו במשקה צריך נט"י דהא אמרי' לעיל כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה וידים שניות ופוסלות תרומה. ואמר ר"א אמר ר' הושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דר"נ דאר"נ הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. אמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קאימנא קמי דר' אמי ור' אבין (גירסת ור' אסי) ואייתו לקמיהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהו ולא ספו לי מיניהו ובריך כל חד וחד לחודיה ש"מ תלת ש"מ אין נט"י לפירות וש"מ אין זמון לפירות. פי' מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו, וש"מ שלשה שאכלו כלומר בפירות מצוה ליחלק ולברך כל אחד ואחד דגבי שנים ל"ש פת ול"ש פירות וכאן וכאן אין זמון ואמרי' לעיל דבריך כל וחד לחודיה. תניא נמי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א בשהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ת"ר קדוש ידים ורגלים עד לפרק כלומר הפרק שבין חבור היד עם הקנה שלה וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף י"ט) מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו והוינן בה והתניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק ומדמקשינן מינה ש"מ פרק לחוד ומרפקו [לחוד], פי' מרפקו הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קובדי. לחולין עד לפרק כלומר שבין האצבעות והכף, לתרומה עד לפרק פי' עד לפרק השני שבאמצע האצבעות וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות דבחולין החמירו יותר משום שאוכלי תרומה זריזין הן וה"נ מוכח סדורא דהא מתני' דנקט חמור ראשון דהינו קדוש ידים ואחרון אחרון קל.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין. פי', דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין, אלא משום סרך תרומה, כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם, שהידים שניות ופוסלות התרומה. ועוד משום מצוה מאי מצוה, אמר אביי מצוה לשמע דברי חכמים. כלומר, דרבנן הוא בעלמא. ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דמייתי לה מדאורייתא, דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר, ומכל מקום כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשיהו. והא דלא מייתי לה מהאי קרא דאמרי' לעיל והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא, דקרא לא איירי בידים, ואסמכתא בעלמא הוא. תדע [דהא] מייתינן מיניה מים (מים) אחרונים, ואלו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומים. אמ"ר אלעזר אמ"ר הושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. דהא אמרי' לעיל כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, וידים שניות ופוסלות תרומה.
ואמר ר"א אמר ר' הושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד. ופליגא דר"נ, דאר"נ הנוטל ידיו לפרות הרי זה מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה קאימנא קמי דר' אמי ור' אבין ואייתו לקמיהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהו ולא ספו ליה מיניהו ובריך כל חד וחד לחודיה. ש"מ תלת. ש"מ אין נט"י לפירות, וש"מ אין זמון לפירות. פי', מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו. וש"מ שלשה שאכלו, כלומר בפירות, מצוה ליחלק ולברך כל אחד ואחד, דגבי שנים ל"ש פת ול"ש פירות, וכאן וכאן אין זמון, [ואמרי'] לעיל דבריך כל חד וחד לחודיה. תניא נמי שנים שאכלו מצוה ליחלק, בד"א בשהיו שניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא.
<h2>דף קו:</h2>
תנו רבנן קדוש ידים ורגלים עד לפרק. כלומר, הפרק שבין חבור היד עם הקנה שלה, וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי [י"ט ע"א], מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו, והוינן בה והא תניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, ומדמקשינן מינה ש"מ פרק לחוד, ומרפקו. פי' מרפקו, הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קובדי. לחולין עד לפרק, כלומר שבין האצבעות והכף, לתרומה עד לפרק. פי', עד לפרק השני שבאמצע האצבעות, וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות [נ"ב ע"א] דבחולין החמירו יותר, משום שאוכלי תרומה זריזין הן. וה"נ מוכח סדורא דהא מתני' דנקט חמור ראשון דהיינו קדוש ידים ואחרון אחרון קל.
אמר רב נוטל אדם שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו. פרש"י ז"ל, ומתנה עליהן לאכילה ובלבד שיזהר יפה שלא לטנפם ולא ליטמאם. הא לא התנה עליהן אע"פ שהזהיר בהם לא מהנה. א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידיכו מצפרא ואתנו עליהו כל יומא. איכא דאמרי דוקא בשעת הדחק ופליגא דרב. ואיכא דאמרי אפי' שלא בשעת הדחק והינו דרב.
<h2>דף קז.</h2>
אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דה"ל שאובין פי' אריתא דדלאי חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין השדה ממנו ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא כלומר אין כאן טבילה ולא נטילה שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי לאחר ששפכן כאן ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא, ואי מקרב לגבי דולא כלומר אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה והדולה הוא שופך מים על ידיו נוטלין מהן לידים דהשתא אתו מכח גברא אע"פ שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה, א"נ דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כלן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא, והנ"מ בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכ"ע לענין נט"י מיהת ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים פי' דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי ואנן בעינן כלי דומיא דקדוש ידים ורגלים אבל מטבילין בה את הידים דמילף ליפי פי' דחשיבי כמחוברין לענין נט"י מיהת מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ. ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים פי' רביעית לוג והינו ביצה ומחצה. א"ל רב אשי [לאמימר] קפדיתו אמנא, פי' ליטול מכלי, קפדיתו אחזיותא, פי' שיהא בו מראה מים לאפוקי נפלו בו מי פירות ושנו מראיהן, קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא בו שיעור רביעית א"ל אין א"ד אמנא ואחזיתא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה פי' וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קלוח פוסק ממנו והינו שירי טהרה דאמרי' בהא נצוק חבור וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא ר' יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית אלמא בזה אחר זה עסקינן ומענין זה שמערה בלא [הפסק] הוא מה שאמרנו ג"כ שם מחצי לוג לשלשה לחמשה ומלוג לעשרה ולמאה. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא פי' שם כלי נטלא מחזיק רביעית. ואמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים פי' חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידי. חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים. שק וקופה אע"פ שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה אין נוטלין מהם לידים דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים. איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דלמא נגע בפת או לא ומסקנא אמר רב תחליפי בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות פי' אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה. איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י, [מאכיל] אינו צריך נט"י פי' דתקנתא דתקינו רבנן ליטול ידים על האוכל גזרו ולא על המאכיל לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.
אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים, ואין מטבילין בה את הידים. אין מטבילין בה את הידים דה"ל שאובין. פי' אריתא דדלאי, חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין השדה ממנו. ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא. כלומר, אין כאן טבילה ולא נטילה שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי לאחר ששפכן כאן, ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא. ואי מקרב לגבי דולא. כלומר, אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה והדולה הוא שופך מים על ידיו נוטלין מהן לידים, דהשתא אתו מכח גברא, אע"פ שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה. א"נ דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כלן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא. והנ"מ בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו, אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכ"ע לענין נט"י מיהת. ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פי', דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי ואנן בעינן כלי דומיא דקדוש ידים ורגלים. אבל מטבלין בה את הידים דמילף ליפי. פי', דחשיבי כמחוברין לענין נט"י מיהת מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ. ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. פי', רביעית לוג והינו ביצה ומחצה.
א"ל רב אשי קפדיתו אמנא. פי', ליטול מכלי. קפדיתו אחזיותא. פי', שיהא בו מראה מים, לאפוקי נפלו בו מי פירות ושנו מראיהן. קפדיתו אשיעורא. כלומר, שיהא בו שיעור רביעית. א"ל אין. איכא דאמרי אמנא ואחזיתא קפדינן, אשיעורא לא קפדינן, דתנן [ידים פ"א מ"א] מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשני, ולא היא שני התם דקא אתו משירי טהרה. פי', וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא, אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק, כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קלוח פוסק ממנו והינו שירי טהרה דאמרי' בהא נצוק חיבור, וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו. וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא ר' יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, אלמא בזה אחר זה עסקינן ומענין זה שמערה בלא [הפסק]. הוא מה שאמרנו ג"כ שם מחצי לוג לשלשה לחמשה, ומלוג לעשרה ולמאה. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. פי', שם כלי נטלא מחזיק רביעית.
ואמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים. פי', חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידא.
חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים. שק וקופה אע"פ שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה, אין נוטלין מהם לידים דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים.
איבעיא להו מהו לאכול במפה, מי גזרינן דלמא נגע בפת או לא. ומסקנא אמר רב תחליפי בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. פי', אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה.
<h2>דף קז:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. פי', דמסתמא לא נטל ידיו. פי', שאין בדעתו לאכול עמהם. והשמש מברך על כל כוס וכוס. פי', דנמלך הוא על כוס וכוס. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ר' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה. ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב, והא דליכא אדם חשוב. פי', דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפילו על הלחם, ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכה דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה. אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס.
אמר רב יהודה אמר [רב] לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו פי' דמסתמא לא נטל ידיו פי' שאין בדעתו לאכול עמהם, והשמש מברך על כל כוס וכוס פי' דנמלך הוא על [כל] כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, ר' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, פי' דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפי' על הלחם ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכה דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס. ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעה"ב שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, פי' שמא ישפך היין על השלחן אם בעוד שהכוס בידו נוטל דבר אחר, והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. גרסי' בסוטה בפרקא קמא (דף ד') אמ"ר זריקא אמ"ר אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם. אמ"ר חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא ולא תתעכב בו משום דידים מזוהמות פסולות, דתנן במסכת ידים (פרק ב') צריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים נטל את הראשונים חוץ לפרק והוא לא הקפיד על השניים אלא עד הפרק ויחזרו ראשונים ויטמאו את הידים. פסולות פי' לברכה. תנ"ה הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר' אבהו כל האוכל בלא נגוב כאוכל לחם טמא שנא' (יחזקאל ד') ויאמר ד' אליו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פי' רבינו חננאל ז"ל קרי ביה לח מים. גרסי' ביומא בפרק אמר להם הממונה (דף ל') ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חברו והפליג כלומר שנתעכב שם הרבה והשיח דעתו נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, פי' משום חשד, ובתר הכי מפרש כיצד נוטל מבפנים, נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים פי' לאחר שנטל. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידעי ידעי דאנינא דעתיה כלומר שאין אדם מיסב עד שיטול. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפי' לשתות משום דמידע ידעי דאנינא דעתיה.
ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש, בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעה"ב, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. פי', שמא ישפך היין על השלחן אם בעוד שהכוס בידו נוטל דבר אחר. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.
איבעיא לה אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא. ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י. [מאכיל] אינו צריך נט"י. פי', דתקנתא דתקינו רבנן ליטול ידים על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.
